רבי יהודה
ליב אייגר מלובלין
נולד
בשנע חקע"ו בפוזנא בנו של רבי שלמה אייגער, דבה של קאליש
ופוזנא ונכדו וגל רבי עקיבא אייגער. משנשא לאשה
את בת ר' עזריאל גרטשטיין מלובלין היה במשך
שנים אחדות סמוך על שולחן חותנו, האברך שקד על
למודי התורה והיה נוהג בצדקות ופרישות יתירה.
כאבותיו היה גם הוא ממתנגדי החסידות.
בהשפעת
אחדים מחסידי לובלין נסע פעם לקוצק והפך לתלמידו
של רבי מנחם מנדיל אח"כ היה נסע לרבי מרדכי
יוסף מאיזביצה. בהמשך הזמן הכתירוה ההסידים לרבי. ובהמוניהם
היו באים להסתחף בצלו. ספרו "תורת אמת" בשני כרכים גדולים
הוא מהיצירות החשובות בספרות החסידית. נפטר ביום כ"ב
שבט תרמ"ח. את מקומו מילא בנו רבי אברהם אייגער.
קדושת
ישראל הנצחית
חז"ל
אמרו על חנוכה שהוא סוף כל הניסים ובאמת אנו
רואים ניסים, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
והקב"ה מצילנו מידם. אמנם זה בעצמו ענין סוף
כל ניסים שמהנס הזה נעשה רשימה שלא נצרך עוד
להתחדשות יותר כי נכללו כל הישועות הנצרכים
עד ביאת הגואל בב"י. והוא ענין הידוע מס' יצירה
נעוץ סופן בתהילתן מפני שאין לו הפסק ונס חנוכה
היה אחר ימי הנביאים בהתחלת התנאים, תושבע"פ,
והיו תחת יד האומות וגם מקודם היו כמה אומות
שעמדו בעצות על ישראל כידוע מהמדרשים. אמנם בעת הזאת
עמדו בעצה לילך להתחלה ושורש קדושת ישראל לנתקם
ח"ו משם, וידוע שעיקר בנין הקדושה מתחיל ממדת
החסד, שהוא בחי' אהבה ותשוקה להשורש, וע"ז נבחרו
נפרט נפשות המסוגלות לזה, הם הכהנים,, שבהי'
חסד שלהם אהוב למעלה ונחמד למטה, וזלעו"ז רצו הם
להכניס את ישראל בתשוקות ואהבות ההיפוך כידוע
שלא רצו לאבד הגופים רק שאנסו אותם לעבור על
דת, ועיקר
הגזירה היתה על שורש הקדושה, ורצו להטעימם טעם
איסור באונס, וממילא יהיה חלילה תהילתן באונס
וסופן ברצון, כאשר יתחללו ויתנתקו מקדושתם יתמשכו
בעצמם אחר יצרם. כי ידעו זאת שעיקר כה קדושת ישראל
הוא במה שיש בחירה וחשק להתפתות לתאוות זרי' והם שוברים
תאותם ומתגברים. וע"ז אומרים בעל הנסים שעמדה וכו'
להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך ולכן
היה הנס ע"י כהנים דוקא, ונתגלה שאין ביכולת להיות שום
קלקול בשורש קדושת ישראל ואהבתם ותשוקתנו
נשארו תמיד בקדושה. והנה עוד היה יכול להעלות על הדעת
שזה הכח היה רק אז ע"י כח הצדיקים האלו מתתי'
ובניו שיכלו לעמוד בפרץ, ומה יהיה חלילה בדור
יתום? ע"ז היה עוד הנס בשמן לאחר שהיה כ"כ השליטה
שנכנסו למקום המקדש וחפשו דייקא לטמאות כל
השמנים שהוא שרש בחי' חכמת ישראל שהוא ההיפוך
מבחי' פתי המתפתה לדברים זרים, וידעו שזה עיקר
כח קדושת המנורה, הארת פנים וחבה יתירה הנודעת על
ידה לישראל שהם מקושרים בהשורש, ורצו להפסיקם
מזה. והיה הנס שנעלם מעיניהם הפך אחד של שמן
וממנו הדליקו ח' ימים להודיע בזה שהמקור לא
יפסק לעולם, והיה מאיר ובא עד שיכלו להשיג שמן טהור
וזה לאות שלא יוכל להיות שום הפסק לקדושת ישראל
לדורי דורות יהיו איך שיהיו. תורת אמת לחנוכה.
אהבת
השם לישראל
אהבת
הש"י אינה מוגבלת ולא תחסר לעולמי-עד, לא ככל אהבות
עוה"ז שהן תלויות בדבר. וברוב השתמשות הוכרח להיות נחסר, אבל אהבת הש"י
לישראל אינה תלויה בדבר, ואהבה זו לא תמוש ולא תחסר. וע"ז מורה נס
הנוכה; שהשמן לא נחסר והיה כשלימות להאיר כל
שמונה ימים שהיו נצרכים לה. הגם שאנו רואים שבדור
אחר דור מתמעטים הלבבות, וכל הנפש בפרט יודע מיעיט ערכו
נגד העבר, עכ"ז בל יתייאש ויצפה לישועה. וזהו"ע חנוכה
סוף כל הנסים; דלא כתיבי כמאמחז"ל בגמרא היינו
שאור קדושת חנוכה שופע תמיד בלי הפסק אף בדורות
השפלים, כי אנו דביקים בהמקור שאין לו הפסק.
ולזה מורה מספר שמונת ימי חנוכה כי היקף הימים
הם שבעה, ומספר שמונה הוא למעלה מהיקף הזמן, והוא המקור. וזה שאה"כ אני ד' לא שניתי, היינו, שאין לפניו
ית' שום השתנות כמאז כן עתה בכל הדורות, ועי"ז ואתם בני יעקב
לא כליתם, אף אם עובר התחלפות עתים שונים (למראה
עין) מאחר שאתם דבוקים בי', וזהו תשועת עולמים
בכל הזמנים ובכל העולמות ובכל הנפשות בכולם
אין הפסק להישועה. שם לחנוכה.
לב טהור
בספר
הקדוש דברי אמת מרבינו הקדוש איש אלהים הרבי
מפה לובלין זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א איתא בקישור
סיום התורה בתחילתה שמסיימת נאות ל' ומתהלת
באות ב' אותיות ל"ב שעיקר כללות כל התורה תלוי רק
בלב, כי
רחמנא לבא בעי. ולבאר את דבריו הקדושים י"ל כי גם
זה צריך השגה דהיינו להשיג את הלב, שהוא הכולל את
כל התורה. כי בודאי עיקר השגת התורה הוא ע"י רעותא
דלבא דוקא. כי השכל המשיג מחיר לקניית החכמה, ואם הוא בלא
הלב ע"ז אמר שהמע"ה למה זה מחיר וגו' ולב אין?
אמנם השגת לב טהור באמת באה ע"י היראה האמיתית
כש"נ ראשית חכמה יראת ה ההתחלה ליראה היא שמירת
העינים תמיד מכל דבר שהוא נגד רצון הבורא ית', ושיהיה תמיד
נגד עיניו רק רצונו ית'. וענין שמירת העינים הוא מצד הבחירה
כי זה הוא בכח האדם לסגור עיניו שלא להביט בדברים
שאינם רצון הבורא ית', ולפקוח עיניו לראות תמיד רק דברים
שהם רצונו ית'. ובכף זה יוכל להשיג את הלב טהור הכולל
כל התורה. וזה נרמז בקישור סיום התורה בתחילתה
לעיני כל ישראל-בראשית ברא אלהים, המורה שיהיה תמיד
נגד עינינו רצונו ית' שהוא הבורא והמהוה את
הכל. ועיקר
היראה הוא בשמירת הברית קודש כידוע מזוה"ק
ע"פ סוד ה' ליראיו. וענין קדושה זו נרמז ג"כ בקישור
סיום התורה והתחלתה שס"ת ישרא"ל בראשיית גי'
צדי"ק
יסוד עול"ם והר"ת "ישראל "בראשית י"ב במספר שבטי ישראל
רומז שהקדושה הזאת של צדיק יסוד עולם הנשרש
בשורש כל שבטי ישראל הוא יסוד הבריאה. וכאשר תהיה
נגד עינינו היראה בשמירת קדושה זו אזי נשיג
את הלב הנרמז באות האחרון והראשון של התוה"ק. ומשורש קדושה
זו קדושת צדיק הנרמז בקישור סיום והתחלת התורה
כנ"ל נמשכות כל השפעות וכל הטובות הנפרטים
אח"כ בסדר הבריאה. כי שורש קדושה זו הוא יסוד המשכת
כל ההשפעות הטובות כמ"ש יראו את ה' קדושיו, קדושיו היינו
שומרי הברית על ידם יושפעו כל השפעות טובות
לכל ישראל. שם בראשית.
שורש
הגאולה
גאולת
מצרים הוא השורש לכל גאולת ישראל עד הגאולה
האחרונה. וכל הישועות נמשכות מגדולה זו כמו
שהרופא המרפא את החולי משתדל לרפא בשלמות שלא
יחזיר עוד החולאת הזאת. רק מחמת שהוא ענין עוה"ז הוא בגבול
בלי קיום אבל ישועת ד' היא קיים לעד ולעולמים, והגאולה הראשונה
של מצרים הוא שורש הגאולה לעולמי-עד אף שגם אחר
גאולה זו עוד עוברים עלינו כמה דחקים מ"מ שורש
הגאולה הוא נצחי וממנה נמשכות כל הגאולות והישועות
כמ"ש בהתחלת הגאולה; אהיה אשר אהיה, ואמרז"ל אהיה עמם
בצרה זו אהיה עמם בצרה אחרת, המורה שמשורש גאולה
זו נמשכות כל הגאולות והישועות. שם בא.
שורש
השבת
כל המועדים
נקראו בתוה"ק בשם שבת מפני ששורש קדושתם נובע מקדושת
שבת. כי
ר"ה נקרא שבתון זכרון תרועה, ויוה"כ שבת שבתון,
וסוכות ושמע"צ ביום הראשון שבתון, ופסח ממחרת השבת, זולת חג השבועות
לא נמצא בו שום שבת? י"ל מפני שהוא שורש השבת עצמו,
שענינו הכולל כל בחי' השבעה, ולזה אותיות המבטא
בשם שבועות הוא שבת עם ע' היינו שבימי הספירה
נתקדשו בחי' שבעה מבחי' עשר שבקדושה כידוע, שבקדושה הכל
נכלל בעשר, והוא שורש קדושת שבת. ולכן הכל מודים שבשבת
ניתנה תורה, שנאמר זכור את יום השבת בעצומו של יום
אף שכבר ניתנה שבת במרה אך אז נתגלה שורש קדושת
השבת. שם שבועות.
ענין
הקרבנות
עיקר
ענין קרבן הוא לקרב נפשותינו לקדושתו ית' ולתקן
נקרותינו מכל סיג ופגם וחילוקי הקרבנות; שור וכשב ועז, הנאמר בתוה"ק כל אחד מורה
על תיקון אחד מחלקי גוף האדם, ואיזה מין שמקריב
רצונו ובקשתו מאתו יתברך לקרב אותו ולתקן נפשו
וחסרונו במה שמורה על זה קדושת מין קרבנו. וענין חטאת
ואשם הוא אשר מכיר האדם בעצמו את חסרונו וניחם
לשוב אליו יתברך והשו"ת מקבל הרצון הטוב שהוא
הנחת רוח לפניו במה שרצונו לשוב אליו יתברך
ומזה באה השפעת קדושתו יתברך למלאות רצונו.
אבל ענין קרבן שלמים אינו בא על פגם וחסרון
כלל רק מאהבת הנפש להתקרב ולכנוס תחת עול מלכותו
ית' בקדושה יתירה, אף בעת שהוא בשלימות ומנשפע בכל
מיני טוב הוא מוסר שלימות נפשו אליו יתברך
ומבקש שיכניס אותו תחת עול מלכותו יתברך. ומזה
יומשך שפע קדושתו יתברך להורות, כי כל שלמות נפשו
והשפעת טובתו הוא קרבן לה' ממש. כי באמת כן רצונו
יתברך בטובתנו בבל מיני השפעות טובות. וזהו שרמזו
חז"ל שיש בהן חלק לבעלים. ובזה נתעלה שורש בחינת מלכות שאין
מלך בלא עם. וזהו המקריב את זבח שלמיו לה' היינו
מה שאנו מקריבין נפשותינו בכל השלמות והטובות
לכנוס תחת עול מלכותו יתברך על ידי זה יביא
את קרבנו לה' מזבח שלמיו, היינו שהשי"ת יגולל עלינו שכל
השפעות מהשלימות והטובות שלנו המה קרבן לה'. כי זה הנחת
רוח ורצונו יתברך וזהו בכל המקום אשר אזכיר
את שמי מורה על קדושת מלכותו יתברך, כי מלת שמי
רומז על קדושת מלכות כידוע אבוא אליך וברכתיך, מזה ישפיע השי"ת
לנו כל השפעות טובות. שם
צה.
הטעם
לאכילת פירות בט"ו בשבט
בטעם
המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט י"ל כי ידוע אשר
העולם ומלואו לא נברא אלא בשביל ישראל, והיינו שע"י
ההנאה שנפש ישראל מתהנה ממה שברא הקב"ה בעולמו ומשבח
ומקלס להש"י יגיע מזה תענוג להש"י. ובזה נוכל להבין
מה שכל המועדות נקראים על שם הזמנים של התבואה; פסח נק' על שם
ביכור התבואה חודש האביב, שבועות חג הקציר, סוכות חג האסיף, כי הכל הוא
לכבודו ית' על ידי מעשה האדם, שבהכרח לקבל חיות הגוף מאכילה
של התבואה וישבח ויקלס ליוצר הכל, ולזאת בהגיע יום
ט"ו בשבט, שבו ניתן מחדש השרף באילנות לגדל
פירות שהוא ג"כ לצרכי האדם אד בכ"ז אין הדבר
בהכרח שכל אדם יאכל פרי העץ לזאת המנהג ישראל
לאכול ביום הזה פירות לשבח ולקלס להש"י על העבר
היינו על הפירות שגדלו אשתקד. ובכח זה נתחדש הכח
והשרף באילנות שיוציאו את פריין בטוב טעם הפירות. כי חייב כל
אדם לומר בשבילי נברא העולם, היינו ע"י השבח והקילוס
שלי להש"י מתקיים העולם ומלואו. ובזה יוכל כל
אדם לגשת אל הקודש לאכול פרי מפרי העץ ביום
הזה בכדי שע"י השבח והקילוס שלו להשי"ת על העבר
תחדש הכח והשרף בהאילנות שיעלו ויפריחו פירות
טובים שמנים ומתוקים לצרכי מין האדם לשבחו
ולקילוסו ולכבודו ית'. אמנם עיקר הכל תלוי רק בטהרת הלב, כדאיתא הטהרה
נטלה את הטעם ואת הריח והיינו כי עיקר הפרי
הוא רק הטעם והריח והגשמיות שבה היא רק כמו
לבוש להפרי, וכפי התרבות הרוחניות שבה כן יתרבה
טוב טעמה וריחה. וכאשר עינינו רואות שבהוציא הטעם
מהפרי נשארה הגשמיות כמו פסולת. וגם כשהאדם אוכל
הפרי הוא מקבל החיות רק מהטעם והרוחניות שבה
והשאר נעשה זבל ונדחה לחוץ. וזהו ענין הטהרה
שהוא נקי מכל פסולת, רק העיקר הוא הבהירות והרוחניות
שבכל דבר ולזאת תלוי טעם וריח הפירות בהטהרה. וממילא בזמן
הגאולה שתהיה במהרה בימינו כתיב והושעתי אתכם
מכל טומאותיכם וקראתי אל הדגן והרגיתי אותו
היינו שעל ידי שיעבוד רוח הטומאה מן הארץ תתגלה
הטהרה דהיינו הבהירות ורוהניות שבנפשות ישראל. אז וקראתי אל
הדגן היינו להפנימ' והרוחניות של הדגן שהוא
עתה מכוסה במלבוש שהוא הפסולת להוציאו מתחת
המכסה שעליו והרביתי אותו היינו שיתרבה כחו
וחילו על הפסולת, והפסולת יהיה כלא הי' ולא יהיה
שום מכסה על הפנימיות של הקדושה וממילא תתגלה
זאת גם בכל עניני העולם, ואז ממילא יוחזר הטעם
והריח להפירות כמו שהיה קודם שבטלו הטהרות.
שם' יט"ו בשבט
מדרך
האדם
ש באדם
כח הנקרא נפש הבהמיית אשר מצד זה טבע האדם כטבע
הבהמה באותם החושים והתאוות ממש. אמנם מותר האדם
מן הבהמה העושה הכל בקדושה וטהרה ובכח בחירתו
יוכל למצוא הניצוץ הקדוש שבכל דבר הגשמי שהוא
עיקר שרש וחיות הדבר. וזה הוא עיקר העבודה, שאף במעשה הגשמי
שבהכרה לעשותה אם לקיום המין או לחזוק הגוף
יהיה גופא דעובדא אין ואפס אצלו וישים לבו
ונפשו רק להטהרה והקדושה הנמצא בהמעשה. ורק זה יהיה
עיקר קנינו. ובאמת ההרגש בזה הוא המיעוט בין רבי
רבבות דמיונות כוזבות והכיסופין בטלין שמצד
נפש הבהמית. וע"ז רומז הפסוק כאן דייקא אחר פרשת
עריות שהוא העיקר הבא מצד נפש הבהמיית והכל
נכלל בזה "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה" היינו שתבדיל
הטהרה והקדושה הנמצאת טמיר ונעלם גם במעשה
נפש הבהמית שרוב המעשה הוא מלא טומאה. לכן פרט הכתוב
שתבדיל ותפריש לעצמך אך את הטהרה ולא תפיש
בטרחה לברור את הפסולת בהם כלל, להפריש לעצמו
קנין הטהרה והקדושה, וההיפוך כלא היה. אמנם עוד יש עבודה
אחרת גם בהקדושה גופא לצרפה וללבנה ולבררה
שיהיה נקי מכל פסולה הנמצאת גם בעסק הקדושה,
כמו הלומד תורה לעצמו או לאחרים מאיזה פניה
גסה ומתועבת ר"ל שזה נקרא עוף הטמא, כי עצם הקדושה
נקרא עוף, כי עוף הוא רוחניות המהלך על כנפי רוח
ולזה נקרא התורה עוף, אין עוף אלא תורה. והנה עיקר עסק התורה
והמצוות היא קדושה וטהרה. אך נמצא גם בזה מיעוטא
דמיעוטא הנקרא עוף הטמא כנ"ל וע"ז אמר והבדלתם
וגו' ובין העוף הטמא לטהור, היינו שבעסק התורה
תהיה העבודה להיפוך מהעבודה במעשה נפש הבהמיית. כי בזה נהפוך
הוא שהטהרה והקדושה הוא הרוב והמעט טומאה הנמצא
בזה תפריש ותבדיל ממך, כי הוא המעט. ולא יאמר האדם
א"כ שיש גם בזה בחי' עוף הטמא ירא אנכי לעסוק
בתורה כלל לא לעצמי ולא לאחרים. לא יאמר כן.
אדרבה תעסוק ותעסוק ותברור את המעט פסולת מתוך
המאכל לעשות גם מזה קדושה וטהרה. וע"ז מסיים הפסוק
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, היינו לחזק
בזה לב האדם בתקיפות של כח הראשון שיוכל להבדיל
ולהפריש לעצמו המעט טהרה וקדושה שיש בין רבי
רבבות דמיונות הכוזבות שבמעשה נפש הבהמיית. כי דבר זה השריש
הוא יתברך בנפש ישראל שהבדיל אותנו מכל העמים
עובדי האלילים שהיינו המעט ביניהם כשה בין
הזאבים, ובע"ז השריש הוא יתברך הכח הזה בכל נפש
אשר בשם ישראל יכנה שכל תועבותיהם לא היו נחשבות
בעיניו לכלום וכמשחיל בניחא מחלבא היה אצל
כל איש הישראלי למנוע עצמו מכל מנהגיהם הרעים
המכוערים ומכל מעשי תועבותיהם. כן גם בדברים
המותרים לצרכי האדם יש הכח הזה בשורש נפש ישראל
להבדיל ולהפריש לעצמו אך הטהרה והקדושה אף
שהוא המיעוט בין רוב המון הדמיונות הכוזבות
שבמעשים הבאים מצד נפש הבהמיית. ע"ז רומז הפסוק
ואבדיל אתכם מן העמים. וסיום הפסוק להיות לי רומז על הכח
השני שבעבודת האדם להבדיל ולהפריש המעט פסולת
הנמצא בעסק הקדושה גופא היינו איזו פניה מאוסה
ע"ז מסיים הפסוק להיות לי שגם כה זה נשרש בשורש
נפשות ישראל להיות לי לשמי, ועסק עבודתם יוכל
להיות נקי וטהור בלתי לה' לבדו בלי שום פנייה
ח"ו רק לשמו ולזכרו יהיה תאוות כל נפש ישראל. שם קדושים.
פורים
עיקר קדושת הפורים
הוא על שהייתה אז קבלת התורה מדעתנו. בלא כפיה,
כמאמרם ז"ל הדר קבלוהו בימי אחשורוש. והנה עיקר
הקבלה מצד .האדם .הוא רק ההכנה והכשר המעשים
שיהיה, כלי ראוי לקבל. כי גוף התשוקה והרצון
מתת אלהים הוא, אשר בחר בנו מכל העמים. והשריש
בקרבנו שורש הקדושה האצולה מקדושתו ית'. על
ידי שורש הקדושה הזאת היתה התשוקה בכל נפשות
ישראל לקבל את התורה מחדש מאהבת הנם. עיקר
הקבלה מצדנו היה רק ההכנה, וזהו שמחה ומשתה
קבילו עלייהו. כי שתי אלה הן הם ההכנות העיקריים
לד"ת. כי לכל דבר שבקדושה נצרך שמחה, ואין יכול
להיות מתוך עצבות. ענין משתה היא טובת עין וגם
טובת, הלב, והיא הכנה עיקרית לד"ת. וזהו שמחה
ומשתה קבילו עלייהו, כי על ההכנה שייך לשון
קבילו עלייהו, שהיא הקבלוה מצדם. אבל יום טוב
המורה על עיקר שורש התגלות הארת פניו יתברך,
שהוא מלשון ונהי' טובים, שמורה התגלות ההארה
של הקדושה מהאור כי טוב הנשפע בכל יו"ט ויו"ט
השייך לו. ע"ז לא שייך לומר בלשון קבילו עלייהו
דייקא, היינו שיהיה נקרא, קבלה מצדם. כי הדבר
הזה אינו מצד האדם בשום פנים. וזהו חייב אינש
לבסומי כפרריא עד. דלא ידע בין ארור המן לברוך
מרדכי, רומז שעצם שורש קדושת ישראל אינו בשום
צד מכח האדם, רק אשר הוא ית' בחר בם מכל העמים
להשריש בעצם נפשזתינו. שורש' הקדושה למעלה
מן הדעת. וזה הוח קדושת. פורים שם פורים.
אצל הצדיק
מקוצק
שמעתי
בשם חסיד זקן אחד שהיה בקוצק יחד עם בעל "תורת
אמת" כי פעם אחת באמצע הלילה פתח הרבי הקדוש
מקוצק את דלת חדרו וראה כי בעל "תורת האמת" הולך
אנה ואנה משוטט ברעיונותיו הקדושים. והרבי
ר' לייבלי מפני שהיה תפוש ברעיונותיו לא התבונן
אל רבו הקדוש. אז אמר לו הרבי מקוצק כבר די לך
לייבלי. לך שכב לישון. מלאכי עליון.